הנשיא עמנואל מקרון מוביל את צרפת למעורבות במאבק על עתיד הים התיכון. צרפת מתייצבת בלוב לימין מצרים (ואיחוד האמירויות) כנגד ההתערבות התורכית; בסוגיות הנוגעות לסימון הגבול הימי היא תומכת ביוון; בלבנון, הבהיר מקרון כי הסיוע הצרפתי יהיה כרוך ברפורמות מרחיקות לכת. יש לישראל כיום שותפות אינטרסים עם צרפת בכל אחת מהזירות הללו, ומסתמנת הזדמנות לתיאום מהלכים אסטרטגיים.
ההסלמה במאבק על עתידו של הים התיכון – מול שאיפותיהן של איראן ושל תורכיה גם יחד – יוצרת עבור ישראל הזדמנות לתאם מהלכים ברמה האסטרטגית עם צרפת. בכמה סוגיות מפתח, עמדתו של הנשיא מקרון קרובה או זהה לזו של ישראל. ראוי גם לזכור כי כבר ב-2017 (במסגרת הטקסים לציון 75 שנה לשילוח היהודים מ”אצטדיון החורף” בפאריס, ובהזדמנויות נוספות) קבע מקרון עמדה נחרצת שלפיה האנטי-ציונות גם היא צורה של אנטישמיות. כעת, לאור ההתפתחויות בלבנון, במזרח הים התיכון ובלוב, מסתמן סיכוי לתפנית לטובת שת”פ עם צרפת.
רקע היסטורי
ימי הזוהר של הברית בין ישראל לבין צרפת (1955–1962) אומנם לא יחזרו, אך כמו באותה תקופה, השותפות בין שתי המדינות משקפת עמידה נגד אויבים משותפים. בשעתה התהדקה הברית כתוצאה מן האיום עבור שתיהן ממדיניותו האגרסיבית ומשאפתנותו של נשיא מצרים ג’מל עבדל נאצר. גורמים נוספים – זיקה תרבותית, אידאולוגיה סוציאליסטית וזיכרונות ממאבק המחתרת בנאצים – הזינו את הקרבה בין הנהגת הרפובליקה הרביעית לבין שלטון מפא”י. אלא שברית זו, שהייתה לה משמעות אסטרטגית ראשונה במעלה עבור ישראל, התפוררה עם סוף המלחמה באלג’יר ב-1962. מלחמת 1967 שימשה לדה גול כתירוץ כדי להכריז על קרע עם ישראל, ועל יישומה של “המדיניות הערבית של צרפת”.
מדיניות זו הפכה לעוינת כלפי ישראל, ואף התבטאה באספקת כור “אוסיראק” לסדאם חוסיין. הנשיא פרנסואה מיטראן (1981–1995), סוציאליסט בהשקפת עולמו, איזן במידת מה את מדיניותה של צרפת כלפי ישראל, ובכהונתו הארוכה הונחו היסודות לשילובה של ישראל במערך המדינות הים-תיכוני (“תהליך ברצלונה”). מנגד נקט יורשו, ז’אק שיראק, קו מחמיר כלפי ישראל בסוגיה הפלסטינית, אם כי בשאלות הנוגעות ללבנון הייתה עמדתו תקיפה.
אשר לניקולא סארקוזי, דרישותיו מישראל בנושא הפלסטיני לא מנעו ממנו לקדם שיפור משמעותי ביחסים הדו-צדדיים. סארקוזי גם הוביל מהלכים, בהצלחה חלקית, לכינונה של מסגרת מדינית ים-תיכונית – “האיחוד למען הים התיכון”, UfM – בהשתתפות ישראל. מעורבותה הגוברת של צרפת בזירת הים תיכון היא גם המובילה לשותפות האינטרסים הנוכחית.
צרפת כשחקן אסטרטגי בזירת הים התיכון
מדיניותו של הנשיא מקרון, בייחוד כלפי לוב ולבנון,מצביעה על כיוון חדש ובעל פוטנציאל עבור ישראל. שורשה בהתערבות הצרפתית בלוב לפני כמעט עשור. צרפת היא שדחפה להתערבות ומילאה תפקיד צבאי ומודיעיני פעיל במסגרת המהלך של נאט”ו להפיל את משטרו של קד’אפי ב-2011 . צרפת נושאת אפוא במידה של אחריות למצב בלוב, המשפיע (בסוגיית ההגירה) גם על אירופה, ויזמה ניסיונות מספר להגיע להסדרה, תוך תחרות גלויה עם איטליה (בעבר השליטה הקולוניאלית בלוב) על ההגמוניה בזירה זו.
התוהו ובוהו בלוב, והמאבק האלים בין “ממשלת ההסכמה הלאומית” (GNA) של פאיז סראג’ בטריפולי לבין “הצבא הלאומי הלובי” של ח’ליפה חפתר בקירנאיקה, משך את התערבותן של רוסיה ושל תורכיה, משני עברי המתרס. כמה מדינות באירופה, ובראשן גרמניה, ניסו לתווך. לעומתן נקטה צרפת, הן בשל אינטרסים בסקטור האנרגיה והן משיקולים אסטרטגיים רחבים של תמיכה במצרים, באיחוד האמירויות וביוון, עמדה ברורה וחד משמעית.
הנשיא מקרון תקף בחריפות את עמיתו התורכי ארדואן, בין היתר במהלך דיוני פסגת נאט”ו בדצמבר 2019. הוא אף כינה את מעורבותה הצבאית של תורכיה בלוב “קרימינלית”. ההתערבות הצבאית התורכית אומנם אפשרה ל-GNA להכשיל את התקדמות הכוחות של חפתר (שנתמך באופן בלתי רשמי על ידי צרפת, רוסיה, מצרים, יוון ואיחוד האמירויות) לכיוון טריפולי, אך ייתכן כי הסיוע הצרפתי (לצד הרוסי) תרם לבלימתה של מתקפת הנגד של ממשלת סראג’. צרפת גם ניסתה, הן באופן עצמאי והן במסגרת המבצע הימי “איריני” של האיחוד האירופי, לחסום את נתיב האספקה של נשק תורכי ל-GNA, והדברים הגיעו לסף עימות אלים בין כלי שיט משני הצדדים.
מקרון מתנגד פומבית למדיניותו של ארדואן לא רק בלוב אלא גם בים התיכון המזרחי. הוא מקיים דיאלוג רציף עם ראש ממשלת יוון, קיריאקוס מיצוטאקיס, וגינה לאחרונה את החדירות של תורכיה למים הטריטוריאליים של יוון ושל קפריסין. הוא אף קרא לאיחוד האירופי להטיל סנקציות על תורכיה בשל חדירות אלו, שמטרתן להשתלט על מקורות הגז הטבעי של קפריסין. על רקע זה באה גם בקשתה של צרפת להצטרף כחברה מלאה ב”פורום הגז של מזרח הים התיכון” לצד איטליה, יוון, קפריסין, ישראל, מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית – מסגרת כלכלית ולמעשה גם מדינית המצטיירת, בראייה התורכית, כמכוונת ביודעין לבלום את שאיפותיו של ארדואן.
ייתכן כי גם תחרות זו עם תורכיה, לצד האהדה המסורתית העמוקה ללבנון ה”פרנקופונית”, כבת חסות היסטורית של צרפת, ושיקולים הנוגעים למעמדו האישי ויוקרתו של מקרון, שהפופולריות שלו נפגעה בחודשים האחרונים על רקע הטיפול במשבר הקורונה, תרמה להחלטתו של נשיא צרפת להיות המנהיג הזר הראשון שהגיע לביירות לאחר האסון. הוא אף נטל את ההובלה במתן סיוע, ובארגון “פסגה וירטואלית” עולמית לגיוס תרומות לשיקום ביירות, בלוויית דרישה מפורשת של שר החוץ הצרפתי ז’אן-איב לה דריאן לרפורמות מרחיקות לכת, פוליטיות ואדמיניסטרטיביות, בלבנון. זו איננה יוזמה ראשונה מסוגה: פאריס אירחה כבר ב-2018 ועידת תורמים שבה הובטחו (אך לא תמיד הגיעו…) 11 מיליארד דולר בהשקעות בתשתית הלבנונית, שהוזנחה במרוצת השנים על ידי ממשלות מושחתות וחסרות אונים. לה דריאן ביקר בביירות ביולי 2020 – לפני האסון – ודן באפשרות של סיוע המותנה ברפורמות. מכל מקום, ניכר כי בעיני אנקרה התנהלות צרפתית זו היא חלק מן המאבק להגמוניה בים התיכון, ותורכיה נחפזה לשגר לביירות משלחת בכירה משלה בלוויית הצעות לשיקום מהיר של נמל ביירות.
משמעויות למדיניות ישראל
עמדתו הנחרצת של מקרון כלפי תורכיה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל, שיש לה מגוון סיבות לראות בדאגה את הגברת ההשפעה התורכית באגן הים התיכון, ואת מדיניותו העוינת והאמירות הארסיות של ארדואן. בשנים האחרונות מסתמן עימות אזורי בין מערך הכוחות שישראל משולבת בו לבין תורכיה ובעלי בריתה לגבי תוואי השליטה במזרח הים התיכון, והסיכויים למצוא נתיב לשיווק הגז הטבעי. התייצבותה של צרפת – לצד יוון ומצרים – מול תורכיה בעימות זה משרתת את האינטרס של ישראל. הדבר נכון במיוחד לגבי לוב. לישראל אינטרסים משותפים עם משטר אל-סיסי (והאמירויות) הן אל מול הציר השיעי והן אל מול ההתערבות הצבאית התורכית ברחבי האזור. גם בזירה זו, מקרון מתייצב לצד שותפותיה של ישראל.
התמונה מורכבת יותר כשמדובר בלבנון, אך גם שם מסתמן במדיניותו של מקרון שינוי שעשוי לשרת את האינטרסים הישראליים. צרפת אומנם אינה נחפזת להתייצב חזיתית נגד השפעתו של חיזבאללה; בטווח המיידי היא אינה מסוגלת, או אף מעוניינת, להגיע לידי כך, למרות מאמצי השכנוע המתמשכים של ישראל. נוח היה לאינטרס הצרפתי שבעקבות הפיצוץ בביירות דחה בית הדין המיוחד של האו”ם, שהוקם כדי לשפוט את ארבעת החשודים ברצח ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי בשנת 2005, את פרסום פסק הדין. ארבעת החשודים הם אנשי חיזבאללה, והרשעתם עלולה להציב את צרפת בפני דילמה. על פי העיתון הלבנוני אל-ג’ומהוריה, צרפת אכן הבהירה לממשלת לבנון, ולכן גם לחיזבאללה, עוד לפני הפיצוץ בביירות, כי לא יינקטו הליכים בינלאומיים נגד חיזבאללה לאחר פרסום פסק הדין. אם ברצונה של צרפת להעצים את השפעתה בלבנון, היא אינה יכולה בשלב זה ללכת בעקבות בריטניה וגרמניה (ובעקבות הליגה הערבית ומדינות המפרץ) ולהוקיע את חיזבאללה בכללותו כארגון טרור; היא מעדיפה לדבוק בהבחנה – המופרכת – בין “האגף המדיני” לבין “האגף הצבאי” של חיזבאללה.
בה בעת, המסר הבוטה של מקרון ושל לה דריאן – בעת הביקור בביירות לאחר הפיצוץ – הוא כי העזרה הכלכלית ללבנון תהיה מותנית ברפורמות פוליטיות ובלחימה בשחיתות. מקרון גם קרא לחיזבאללה לדאוג יותר ללבנון ופחות לאיראן. לאור הזעם הציבורי המתפרץ בלבנון, מסרים אלה עשויים להשפיע לאורך זמן יותר מאשר עימות חזיתי. נוכח פשיטת הרגל של הממשל הלבנוני (שכבר הגיע לצבר חובות המתקרב למאה מיליארד דולר עוד לפני האסון), ולקחי האירוע עצמו, בכל הנוגע להפקרות השלטונית ולהתנהלות שלוחת הרסן במוקדים קריטיים כמו נמל ביירות ושדה התעופה, כל התערבות חיצונית שתנסה להכתיב נורמות חדשות תפגע, בהכרח, בחופש הפעולה שחיזבאללה נהנה ממנו עד לאחרונה.
הטרגדיה בביירות מהווה אפוא הזדמנות עבור ישראל לפעול בצורה מושכלת מול צרפת (וגורמים נוספים בזירה הבינלאומית) כך שכללי המשחק החדשים – שיוכתבו ללבנון כתנאי לחילוצה ממצוקתה – יטפלו באופן נקודתי ויעיל באחיזתו של הארגון במוקדי כוח, מערכות תשתית ומסגרות פיננסיות. לכך נדרש מידע מדויק, ומנגנון מעקב שישראל יכולה לסייע מאחורי הקלעים בהפעלתו (כפי שעשתה בעבר, בכלים המודיעיניים העומדים לרשותה). גם אם מקרון לא יפעל כעת כדי להוציא את חיזבאללה אל מחוץ לחוק בצרפת, עמדה נוקשה יותר כלפי הסדר הפוליטי בלבנון יכולה לבוא לידי ביטוי גם בהתנהלות פרטנית שתפגע במקורות כוחו, תוך תיאום בין כמה גורמים אזוריים (וביניהם גם האמירויות, שידן בכול, וקשריהן עם צרפת מצוינים).
בכל מקרה, ההתמודדות מול תורכיה במזרח הים התיכון וסוגיית לבנון יוצרות עבור ישראל הזדמנויות, שכדאי ואף חשוב לנצל, לדיאלוג מדיני-אסטרטגי עם צרפת בדרג המדיני העליון, ולשיתוף פעולה מודיעיני מעמיק ומכוון משימה. כל זה יתרום לביסוס הקשרים עם צרפת, שהיא חברה קבועה במועצת הביטחון של האו”ם. היא יכולה לעזור גם לשמש כעוגן גאו-פוליטי ומדיני של ארגון ה-EMGF, שהיא הצטרפה אליו, ובמימוש האינטרסים של יוון, מצרים וישראל במזרח הים התיכון. הידוק הקשרים עשוי גם ליצור בפאריס נקודת מבט אחרת על מערכת היחסים עם ישראל, שאיננה צריכה בהכרח להיות משועבדת לנושא הפלסטיני.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים